כתיבה, בימוי, משחק מוריה רבאני
מנשר לאמנות
כשקראתי את התסריט של מוריה רבאני, שהיא גם שחקנית ובמאית נהדרת, ראיתי סיפור עדין וריאליסטי. הרגשתי שיש אלמנט רפלקסיבי במערכות היחסים בין הדמויות. קראתי עוד, עלו כמה רעיונות ונפגשנו כדי לדבר על התסריט ועל העיצוב של הסרט.
תל אביב זו עיר מטרופולין שכולם עוברים בה ויש שאומרים שבשביל לבנות צריך קודם להרוס. אז בשנים האחרונות עבור התושבים המקומיים, יחד עם הפרויקטים לשיפור העיר, ניתן לומר שמשהו בהחלט נהרס, טרם נבנה וכך נוצר החלל הריק. תהליכים שערים גדולות עוברות לוקחים זמן, כאשר לחיות בוואקום בעיר גדולה לפעמים זה לא פשוט כי יש הרבה. הרבה בורות, הרבה חורים, הרבה היצע, הרבה אפשרויות, הרבה אנשים, הרבה כישרונות, הרבה גרפיטי, הרבה יכולות, הרבה מסרים והאדם הקטן הרבה פעמים גם מוצא את עצמו מסתחרר במעין ורטיגו ושואל מי אני? למה אני? ומדוע? מאוד קל להתבלבל וללכת לאיבוד בין כל ההמון ולא כל כך פשוט להימצא, וזו גם אחת הסיבות שכולם יבואו לחפש.
פלורנטין זו השכונה הדרומית של תל אביב, היא ידועה ברחובות הצרים והציוריים שלה וגם בעוני ובתנאים התברואתיים הקשים שלה. אזור של צעירים, אמנות, פנאי ומסחר. בשעות היום היא עמוסה מאוד, הרבה צרכנות, כולם מחפשים למלא את החלל הריק שלהם וקונים, הרבה אריזות וקרטון. מהצד השני, יש גם הרבה קבצנים ברחובות שמבקשים מעט מזון, סיגריות וכסף לקנות גם כן את האריזות ואת הקרטון שלהם.
הציפיה מעונת הקיץ להיות
מה התוכניות שלך לקיץ? אז מה עשית בקיץ שלך? יצא לך לפגוש חברים? לעשות כסף? להנות? איפה היית בזמן האזעקות? כל אלו הן אחלה שאלות אבל בואו ניקח באמת רגע של רצינות ונשאל את מה שמעניין באמת, לאן אנשים הולכים בעונת הקיץ בעת מלחמה? מה נשים עושות? מה קורה למערכות יחסים בין אנשים כשיש מלחמה? איך זה משפיע על יחסים, משפחות והמרקם האנושי העדין הפנימי של העיר? והכי חשוב- איך אפשר לצלם סרט בזמן מלחמה?
ייצוג של נשים בעולם האמנות
השראות מציורים של נשים בעיר הגדולה של אדוארד הופר. בציורים שלו ניתן להרגיש את הזרות, הבדידות והניכור האופייניים כל כך בערים גדולות. על אף העודפות של המקום, האישה לפעמים מוצאת עצמה שקטה בסביבה רועשת ובודדה בסביבה המונית, מצבים אלו יוצרים מתח, קונטרסט ויחסים של צבעים נגדיים בתמונה. עוד ניתן לראות בציורים שלו דמויות במצבים של המתנה, ציפייה וסוג של השהייה של הרגע.
קולנוע איטלקי וניאו-ריאליזם
הסרטים הניאו ראליסטיים מצולמים בדרך כלל מחוץ לאולפן, תוך כדי שימוש בשחקנים חובבים ועוסקים בעיקר בבעיות חברתיות. על הרעיון המרכזי של התנועה כותב התסריטאי ציזארה זאוואטיני
אסור לקולנוע, כאמצעי אמנותי, לפנות אל העבר. על הקולנוע לקבל את ההווה ללא תנאי. היום היום והיום. אסור שתהיה מחיצה בין החיים לבין הנראה על הבד. עלינו ליצור קשר בין העובדות ולגלות מה מסתתר מאחוריהן. כל פרט ופרט במציאות מהווה עורק זהב. אם הכורים יגיעו אל עורקי מציאות אלה- יתעשר הקולנוע ביעוד חברתי נעלה. [1]
גנבי האופניים, ויטוריו דה סיקה (1948) התחושה של חיפוש חסר סיכויים וחסר תקווה, אחרי זוג אופניים ברחבי רומא.
בלון האדום, אלברט לאמוריס (1966) סרט צרפתי קצר, השחקנים בסרט הם ילדיו כשבאמצעות הבלון האדום הוא יוצר סמליות והאנשה, רגשות ורצונות לבלון.
האורז המר בימוי ג'וזפה דה- סאנטיס (1948) אופן הייצוג של סילבאנה מנאגו, פועלת האורז בסרט כך שהוא מעביר בעיות סוציאליות וחברתיות.
רפרנסים והשראה מציורים של נשים של מונק. לקחתי השראה בעיקר מהתחושה שהוא ניסה לייצר בציוריו במערכות יחסים בין נשים. בין אם זה שתי חברות או אמא ובת, מצאתי שהוא מציע נקודת מבט יותר רגשית ומעין אלמנט של היטמעות במרחב מבחינת הצבעוניות.
רפרנסים והשראה מציורים של נשים בעיר הגדולה של פאבלו פיקסו. מלחמה, התקופה הכחולה, גרניקה, נשות האביניון, הומלסים וקבצנים. עוני ותחושה כללית.
קונספט עיצובי
קולנוע ניאו ריאליסטי הוא עדין ואמיתי, והרבה פעמים אם נוגעים במשהו שביר, הוא נשבר לכן, היו משמעויות שהיה חשוב להבליט אבל לא לשנות את הנראות החזותית שלהם. בניגוד לקולנוע האיטלקי הניאו ראליסטי כמו בדוגמאות שהבאתי קודם לכן, על אף שחשבנו בהתחלה על הסט שיהיה קודר ואפלולי, אבל זה קיץ ורצינו גם ליצור סוג של אירוניה מסוימת ומשמעות כפולה דווקא דרך הצבעוניות השקרית. על אף שזה מתבקש וקל יותר, להעביר רגש עצוב וקודר דרך כהויות, זה לא תמיד חייב להיות שחור. פתאום הכל התחבר, וזה שלאחרונה העיר נראית זוועה בקטע אפוקליפטי- זה בדיוק מצוין לנו עכשיו לסרט. הבנתי שאני לא צריכה לשנות הרבה וכל העניין הוא להראות את מה שקיים וגם להעצים מעט את תחושת הזרות, הניכור והמלחמה שכבר קיימת ומורגשת בעיר. ראיתי שיש משהו באמת הזאת של העכשוויות של הרגע הזה שלא יחזור. בגלל המלחמה, בגלל החטופים, בגלל הפוסטרים, בגלל הגרפיטי, בגלל האנשים, בגלל האווירה הכללית, ההריסות והבניה המתחדשת, כל אלו יוצרים ומעבירים, מבלי לגעת הרבה, את המראה ואת התחושות האפוקליפטיות גם לתושבים, גם לשחקנים וגם לצופים.
קרטון, אריזות, צרכנות, מסחר
פלורנטין היא שכונה של מסחר, קרטונים ואריזות הם חלק בלתי נפרד מהנוף. קרטונים וזבל עפים באופן קבוע בכבישים ועל המדרכות ברחובות. הצבע של הקרטון הרבה פעמים מזכיר צבע גוף וגם אנו באופן מטאפורי כבני אדם עטופים בעור, שצבעו הרבה פעמים מזכיר גוון קרטון כשהרבה פעמים אנחנו גם המוצר. השימוש בצבע קרם מסמן את הכיסוי והחיבור הזה בדמויות.
גוף, גופניות, צבע גוף
דימוי האישה בתקופת מלחמה. הרגשה של גופניות וקירבה. חברות, אהבה, משפחה. על הרחוק ועל הקרוב.
מהו צבע הלכלוך
פנים אל מול חוץ. דם, פצעים, תאונות, לכלוך, טינופת. מה רוצים שיראו ומה רואים בפועל. חלומות מול מציאות. מטאפורה ומיזנסצנה ברחוב. כיצד מנקים לכלוך ברחוב.
תמיד חלמתי לצלם סרט בזמן מלחמה אבל מה זה בעצם אומר
אזעקות בלתי פוסקות וריצות מעיר לעיר ברחבי הארץ. הרבה אי ודאות ורצון למצוא וליצור את המקום הבטוח, האזור השקט הארעי בין כל הכאוס הזה. הסטודיו שלי לאמנות בתל אביב נתן לי קצת תקווה וניסיתי להחזיק למרות שזו תקופה לא פשוטה באמת האמנתי שזה יצליח.
אזור גאוגרפי הוא לא תמיד חשוב, אבל לפעמים זה עלול להיות קריטי. הספקתי לעבור כמה מקומות והמשכתי בעשיה כי אני יודעת שהרבה פעמים לא באמת צריך אותי פיזית והרבה דברים אפשר לעשות מרחוק בזום, כמו פגישות, סיעור מוחות, תכנון והצעות להמשך הדרך. אנחנו חיים בעולם דיגיטלי משום מה לאחרונה, התרגלנו שהכל מרחוק וזה עובד בדרך כלל.
תקופה לא טובה להתנייד ולנסוע באוטובוסים, הם לפעמים מגיעים ולפעמים לא. יש פקקים ועוצרים הרבה את התנועה לבידוק בטחוני וקשה להגיע ממקום למקום. חוץ מזה בפועל, כל מיני דברים מאוד משונים קורים בזמני מלחמה. זה צפוי שקשה לקבל שירות בתחומי החיים השונים אבל זה גם מחשיד לא סתם הרבה פעמים שבגלל המלחמה כל החברות חזקות איתנו יחד, בכל מקום, כל הזמן. רוב עבודת הארט הייתה דיגיטלית אבל גם תפרתי כמה תלבושות והכנתי כמה פרופס.
סיפורי ארט משעשעים מאחורי הקלעים
הגעתי מוקדם ומיהרתי ללכלך 3 חולצות ברמות לכלוך שונות לסצנות שמצטלמות במהלך היום. היו לי עוד כמה משימות במקביל והאנשים כבר התחילו להגיע. הייתי מאוד עסוקה בשלי על מנת לפענח את רמת הלכלוך המתאימה לכל חולצה ויצירתה בזמן ובעזרת הכלים שיש לי. מצאתי לנכון לעבור על החולצה עם גלגל הקורקינט וצבע על מנת שתיווצר תבנית אחידה לחולצות. הבעיה הייתה שבדירות תל אביביות אין כל כך מקום ותקעתי את המעבר כך שכולם התייאשו ממני ויצאו החוצה לעשן. לאחר שסיימתי ללכלך טוב טוב עם הגלגל, חיפשתי כל דבר נוסף אחר שיכול להועיל למשימה. יצאתי החוצה למרפסת וחברי לצוות עישנו שם. לקחתי את האפר. מצאתי תנור ישן משומן ומאובק והתלהבתי מהאוצר. אחת הנשים עמדה שם אצילית כזאת ועישנה סיגריה נשית וארוכה, היא שאלה אותי מי את? אמרתי לה אני ארט. המבט שהיה על פניה השתנה ברגע ששאלתי אותה חזרה והיא אמרה שהיא השחקנית. היה שם רגע משעשע של כנות ביננו.
ודיברנו על זה אחרי זה, כי מצד אחד הציפיה של שחקנית להגיע להצטלם בסרט ולהפוך להיות נסיכה כשבפועל במקרה הזה זו נסיכה מסוג אחר. גם אני וגם המאפרת עבדנו ושינינו הרבה מאפיינים כדי ליצור ויזואלית את הנסיכה הזאת. לצלם בפלורנטין זה להיות מוקפים בזבל ופיפי של כלבים על הרצפה ברחוב בכל מקום. התעקשתי על חתיכת קרטון והיא פתרה בקלות ובאופן אמין את הצורך שלנו.
אין ספק שהדמות של ההומלסית הייתה כל כך חזקה ומשכנעת שבמהלך אחד מימי הצילום כשצילמנו בפלורנטין והיא ישבה על חתיכת הקרטון על הרצפה, נגשה אליה אישה עם ילדה והיא הושיטה לה תפוח. השחקנית הסבירה לה שהיא שחקנית ושאנחנו מצלמים והאישה עם הילדה חזרה כמה פעמים ולא האמינה עד שבאיזשהו שלב היא עברה לרוסית ושם היא אמרה לה שבסדר, היא מבינה שהם מצלמים אבל היא גם מבינה שזה יום חם היום וכדאי לה לקחת את התפוח שהיא מציעה לה. שלושתן צחקו ובסוף היא לקחה את התפוח. בלוקיישן אחר שצילמנו ניגשו אליה הומלסים מקומיים לדבר איתה ולשאול, חלקם פחדו שהיא פולשת להם לטריטוריה. היא הייתה מעולה והצליחה לצאת ולצחוק מכל המצבים המשונים האלה.
באופן כללי כמעט בכל הלוקיישנים שלנו שבהם יצא לי להתעסק עם הפוסטרים המפוברקים שלנו, תמיד הגיעו החכמולוגים שמחפשים קרבה לשאול אם יש לנו אישור להימצא, לצלם, להדביק, לשבת, לעמוד, לנשום וכו'. היו כאלה שהרחיקו לכת ואף התקשרו במקום לעירייה, למשפחה ולמשטרה ולמי לא כדי לקבל אישור לקיום ולא מצאו גם כן עם מי לדבר. כמובן שכל הלוקיישנים נוקו ביסודיות במהלך ובסוף ימי ההצילום ולא השארנו מזכרות מאחורינו.
סרט הגמר של מוריה רבאני מציע נקודת מבט רגישה על החיים העירוניים והאירוניים בזמן מלחמה בישראל בעיר תל אביב. היא כתבה, ביימה ושיחקה את הדמות הראשית על הסט והייתה מעין וונדר וומן שרואה ומביימת את הכל, את כולם וגם את עצמה. בר חיים כבמאית שניה נתנה את הטון המתבקש בתבונה. זה תמיד מרתק אותי לראות איך שחקנים ובמאים עובדים, בוחרים ויודעים להציב ולייצג את עצמם מול המצלמה.
[1] גרינברג, דוד. הקולנוע, ספרית מעריב, 138,1931
